המעשה הפשוט בבריאת העולם/סובח עזיז
"סיפור טוב במערב, המספר חיי ממנו… במזרח, השומע חיי ממנו…"
והנה תמה הבריאה, אלוהים יושב על סופו של יום ומביט במלאכת רוחו והיא כלילת יופי וזוהרת (וקצת לחה עדיין).
"הצרה", חשב, "שאין עתותיי לדאוג לכל הדברים שיצרתי",
וכך, נשא אלוהים קולו (קול דממה דקה) וקרא לשריו למען יחלק את העולם בניהם.
ראשון הופיע אוקיינוס. "אתה שבאת אלי ראשון, תקבל את רוב שטחו של העולם, מים רבים יהיו לך, סערות, שפע יצורים, מקטני עולם ועד הלוויתן, לך עושרו של העולם, לך תהומות, אליך יבואו כל הנוודים חסרי המנוח".
שני הופיע שר היער. "טוב שהגעת בזמן", אמר אלוהים, "בדיוק הרהרתי מתי תוכל לקחת לך את כל העצים, החורשות, הנחלים והנהרות. לבד בכל אלו, לך יהיו כל יערות העד, הסבך, מעיינות ושבילים נסתרים, נחשי ענק ופרפרים צבעוניים, תנינים, אליך יבואו כל ההרפתקנים, כל מחפשי הצרות, כל מחפשי האוצרות."
שר ההרים קיבל פסגות נישאות, שבילים על-פני תהום, שלג עולמים. אליו יבואו המתבודדים, המשוררים, ההוגים.
שר הערבה קיבל מרחבים וסוסים דוהרים (ועוד דברים רבים ששכחתי), אליו יבואו כל אוהבי החופש.
"זהו…" חשב אלוהים הטוב (שהיה כבר דיי עייף, ורצה ללכת הביתה). והנה… מופיע אחרון ומאחר, זקן ובלוי ועני. המדבר. ואלוהים שתק והמדבר שתק, נשא אלוהים הטוב עינו ואמר: "אחרת מאוד וכבר נתתי את כל שראוי לאחרים." חייך המדבר רגע וענה: " מה שאתה נותן – שלך לתמיד, ומה שאתה תאבד לעולם וכל מה שיש לך לתת, ראוי הוא."
ואלוהים שתק… וחייך… ואמר: "כבר אין לי מים רבים לתת לך, בן (ובאומרו זאת כמו נקרעה המלה מלבו),
רק מעיינות קטנים ונחלי אכזב, רק שיחים שדופים, רק סלעים קרחים."
פתח את שק הרוחות ומתוכו זינקה רוח קדים הלא היא השרקייה, ומתוכו יצא החמסין.
"רק צמא ורעב נותרו לי עבורך, בן". ניער אלוהים את השק וכל חולות המדבר ניערו ממנו ארצה
וכך נעורו כל יצורי הלילה, כולם קטנים ושדופי מראה. לקח המדבר את שניתן וראוי ואלוהים הטוב שתק וחייך… והמדבר שתק וחייך.
ואלוהים הטוב אמר: "ארץ משא ומסה עשיתיך, עכשיו הנני לעשותך ארץ מסע, אליך יבואו
כל הנוודים חסרי המנוח, כל אוהבי החופש, כל אוהבי הבדידות, כל מחפשי הצרות והאוצרות, כל ההרפתקנים, הנביאים, המשוררים. והיות שאתה כל כך עני, כל כך מר וקשה, אתה תהיה אבן הבוחן לכל הדברים הגדולים".
"סיפור טוב במערב, המספר חיי ממנו… במזרח, השומע חיי ממנו…"
והנה תמה הבריאה, אלוהים יושב על סופו של יום ומביט במלאכת רוחו והיא כלילת יופי וזוהרת (וקצת לחה עדיין).
"הצרה", חשב, "שאין עתותיי לדאוג לכל הדברים שיצרתי",
וכך, נשא אלוהים קולו (קול דממה דקה) וקרא לשריו למען יחלק את העולם בניהם.
ראשון הופיע אוקיינוס. "אתה שבאת אלי ראשון, תקבל את רוב שטחו של העולם, מים רבים יהיו לך, סערות, שפע יצורים, מקטני עולם ועד הלוויתן, לך עושרו של העולם, לך תהומות, אליך יבואו כל הנוודים חסרי המנוח".
שני הופיע שר היער. "טוב שהגעת בזמן", אמר אלוהים, "בדיוק הרהרתי מתי תוכל לקחת לך את כל העצים, החורשות, הנחלים והנהרות. לבד בכל אלו, לך יהיו כל יערות העד, הסבך, מעיינות ושבילים נסתרים, נחשי ענק ופרפרים צבעוניים, תנינים, אליך יבואו כל ההרפתקנים, כל מחפשי הצרות, כל מחפשי האוצרות."
שר ההרים קיבל פסגות נישאות, שבילים על-פני תהום, שלג עולמים. אליו יבואו המתבודדים, המשוררים, ההוגים.
שר הערבה קיבל מרחבים וסוסים דוהרים (ועוד דברים רבים ששכחתי), אליו יבואו כל אוהבי החופש.
"זהו…" חשב אלוהים הטוב (שהיה כבר דיי עייף, ורצה ללכת הביתה). והנה… מופיע אחרון ומאחר, זקן ובלוי ועני. המדבר. ואלוהים שתק והמדבר שתק, נשא אלוהים הטוב עינו ואמר: "אחרת מאוד וכבר נתתי את כל שראוי לאחרים." חייך המדבר רגע וענה: " מה שאתה נותן – שלך לתמיד, ומה שאתה תאבד לעולם וכל מה שיש לך לתת, ראוי הוא."
ואלוהים שתק… וחייך… ואמר: "כבר אין לי מים רבים לתת לך, בן (ובאומרו זאת כמו נקרעה המלה מלבו),
רק מעיינות קטנים ונחלי אכזב, רק שיחים שדופים, רק סלעים קרחים."
פתח את שק הרוחות ומתוכו זינקה רוח קדים הלא היא השרקייה, ומתוכו יצא החמסין.
"רק צמא ורעב נותרו לי עבורך, בן". ניער אלוהים את השק וכל חולות המדבר ניערו ממנו ארצה
וכך נעורו כל יצורי הלילה, כולם קטנים ושדופי מראה. לקח המדבר את שניתן וראוי ואלוהים הטוב שתק וחייך… והמדבר שתק וחייך.
ואלוהים הטוב אמר: "ארץ משא ומסה עשיתיך, עכשיו הנני לעשותך ארץ מסע, אליך יבואו
כל הנוודים חסרי המנוח, כל אוהבי החופש, כל אוהבי הבדידות, כל מחפשי הצרות והאוצרות, כל ההרפתקנים, הנביאים, המשוררים. והיות שאתה כל כך עני, כל כך מר וקשה, אתה תהיה אבן הבוחן לכל הדברים הגדולים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אתם מוזמנים להשאיר את תגובתכם או לשלוח אותה לדואר האלקטרוני aziz@bgu.ac.il
בברכה, עזיז סובח